במרוצת השנים, כמו שאנו רואים ושומעים מסביבנו אחוזי הגירושין, גם בישראל, עולים מדי שנה. עניין זה מביא עימו, לא פעם, דיונים בסוגיות מיוחדות, עליהן לא חשבנו בעבר.
לאחרונה, הגיע לידי טיפול בתיק משפחה מעניין שיכול לתת לנו נקודת מבט נוספת על "זוגיות עסקית" בין בעל לאישה, בראי שנות האלפיים:
יחסיהם של חיים ואסתי (שמות בדויים) עלו על שרטון. הם ניסו בכל דרך אפשרית ליישר ההדורים ביניהם, היו בטיפולים זוגיים, ייעוץ משפחתי, עשו "שאלות רב", אך לאחר שנים רבות של מחלוקות, ותוך שהם מצערים האחד את השניה באופן קבוע – הגיעו הם להחלטה מושכלת שאין להם ברירה, אלא להתגרש.
לחיים ואסתי היה עסק וחברה משותפת, כאשר לשניהם היו מניות בחברה כמעט בחלקים שווים. כחלק מהליך הגירושין הם פנו למגשרת שתערוך עבורם הסכם שיסדיר את כל החובות והזכויות שלהם בעניין. המגשרת ערכה הסכם בסיסי שאיגד בכלליות את הסכמות הצדדים, ובין היתר בהסכם היה סעיף שדיבר על כך שהבעל הוא אשר ימשיך לנהל את החברה והוא אשר יקבל את כל ההחלטות הניהוליות בה. ברם, אותו הסכם לא כלל ולו סעיף אחד אודות מנגנון המחייב את האישה לחתום על המסמכים הנדרשים לשם כך.
לאחר מכן, כאשר נתגלעו מחלוקות בין הבעל והאישה גם בנושאים הניהוליים בחברה, והיו מספר סוגיות בהן הדעות של הבעל והאישה היו מנוגדות זו לזו- הבעל לא יכל לעשות דבר, שכן לא היה בידיו יפוי כח וכן, ההסכם עליו חתמו בפני המגשרת לא עיגן סוגיה הדומה למצב דברים זה.בהערת אגב, נאמר כי המגשרת לא היתה בקיאה דיה בדיני החברות, וכי יתכן מאוד שאילו היו מקבלים ייעוץ משפטי ראוי – היו יכולים למנוע בקלות מצב שכזה. ובכלל, אם מחלקים חברות ועסקים, חשוב להקפיד שההסכם יתייחס להיבטים הפרקטיים ויצפה מראש מוקדים אפשריים לקונפליקט, כמו שהיה במקרה של חיים ואסתי.במקרה של חיים ואסתי, ובהיותם דירקטורים יחידים בחברה, חיים למעשה לא יכול היה לפטר את גרושתו, שכן היא בעלת 50% מכח ההצבעה בחברה, ובמצב דברים כזה- למרות חילוקי הדעות ביניהם, שאף הסבו בזמנו הפסדים מסוימים לחברה , לא ניתן היה לעשות מאום.
לבסוף, לאחר שהגיעו השניים לקבלת ייעוץ משפטי במשרדנו, המתמחה בתחום, ערכנו שינויים ועדכונים להסכם הגירושין, וזאת לאחר שוידאנו לגמרי מהן כוונות הצדדים, הן בנוגע לעסק ולחברה המשותפת והן לגבי המשך התנהלותם כגרושים לכל דבר ועניין. זאת כאשר לפני הכל, שאלנו אותם אם הם בכלל רוצים להמשיך לנהל עסק ביחד, וכשלפני הכל טובתם האישית מונחת בראש סדר העדיפויות.בסופו של דבר, כחלק משינוי ההסכם, נקבע כי לאחר תקופה מסוימת הגרושה תפסיק לקבל משכורת מהחברה בתור שכירה, והיא תחל לעבוד כעצמאית שמקבלת שכר כנגד חשבונית עם משכורת גבוהה וכך למעשה, גם תישאר בידיה האפשרות להמשיך ולהתפרנס בכבוד מהעסק המשותף, וגם יהיה לה חופש פעולה לעבוד באופן בו היא רצתה מלכתחילה.
לעניין זה נציין ונאמר כי זוגות רבים בטוחים כי גירושין וסיומו של הקשר הזוגי, מחייב גם סיומה של השותפות העסקית. המטענים הרגשיים בעת הפרידה יכולים להקשות על שני הצדדים לנהל מערכת יחסים מקצועית-עסקית ותקינה, ולא פעם קיים חשש מפני קריסה כלכלית גם של העסק, וגם של הזוג.הבחירה בפירוק העסק היא לא בהכרח הבחירה המחייבת. קיימים גם זוגות שאמנם מתגרשים ומסיימים את החלק הזה בחייהם, אך עדיין ממשיכים לנהל את העסק המשותף ביחד. אני ממליצה על זה אך ורק במידה ואתם מרגישים שניתן לעשות הפרדה בין סיום הקשר לבין קיום יחסים מקצועיים טובים ובריאים.
אז כמו בהרבה מקרים- אין אמת אחת, והתשובה ה"אופטימלית" היא בהחלט תלוית מקרה. בכל הנוגע לחיים ואסתי, כנגד כל הסיכויים, הם התגרשו אך העסק והחברה שלהם המשיכו, ועדיין ממשיכים, לפעול בהצלחה רבה.
למידע נוסף בנושאים אלו - כנסו לאתר אינטרנט: https://www.dikla-office-law.co.il/כנסו לעמוד הפייסבוק העסקי: https://www.facebook.com/profile.php?